האשמת הורים בהתפתחות הפרעות נפשיות בכלל והא"ג בפרט

בכלל: "יש מיתוס שההורים הם הגורם להפרעות הנפשיות של ילדים. המיתוס הזה כל כך פוגע ומזיק, ומאוד קל לעשות את המעבר השגוי מהרעיון שההורים ממלאים תפקיד ויכולים להיות מקור תמיכה חשוב לילד שלהם או יכולים לעזור לו להתגבר על החרדה שלו על ידי ההתנהגות שלהם (של ההורים) [לרעיון] שההורים הם הגורם לחרדה מלכתחילה

כתחום, לבריאות הנפש, עלינו להודות, יש עבר עשיר ומאוד מביש של האשמת ההורים בבעיות של הילדים… מסכיזופרניה ועד לאוטיזם ומהפרעות אכילה ועד לכל דבר אחר שאפשר להעלות על הדעת, ושוב ושוב המחקר האמפירי לא מצליח לתמוך בהשערות האלה, כך שהן תיאוריות שאולי אטרקטיביות מבחינה אינטואיטיבית אבל כשאנו מבצעים בפועל מחקרים אמפיריים קפדניים ומדוקדקים הם לא תומכים בהן. וברובם הגדול של המקרים, ההורים וסגנון ההורות אינם הגורם להפרעות חרדה

אפשרי, כמובן, להתנהג באופן כל כך איום שישפיע לרעה על הבריאות הנפשית של הילדים שלך, אבל זה במקרים חמורים של הזנחה והתעללות, וזה לא העניין אצל רובם הגדול של הילדים. העניין הוא נטייה טבעית ומולדת ופגיעוּת מולדת – הקשרים העצביים ("החיווט") במוח שאיתם הם נולדים. אפילו הורים מאוד מגוננים של ילד שאין לו נטייה לחרדה כנראה לא יהפכו אותו לילד חרדתי עם הפרעת חרדה, רק לילד נרגז

אבל כשלילד שלך אכן יש את הנטייה והפגיעות האלה, התגובה שלך אליו כן חשובה. אתה יכול להגיב באופנים שיותר עוזרים או פחות עוזרים. אבל זה לא אותו הדבר כמו הרעיון שההורים הם שגורמים להפרעת חרדה מלכתחילה [סוף ציטוט]

"ד"ר אלי לייבוביץ, המחבר של "להשתחרר מחרדה והפרעה טורדנית-כפייתית אצל ילדים: תוכנית להורים שהוכחה מבחינה מדעית"
 Breaking Free of Child Anxiety and OCD: A Scientifically Proven Program for Parents) Eli Lebowitz, PhD (Bright & Quirky Webinar)

בפרט: מלימודי הדיביטי שלי בחו"ל [מ.ג.] ומקריאת האוטוביוגרפיה של לינהן, ברור שהטאוריה הביוסוציאלית של מרשה לינהן באה להקל על בני המשפחה (שעשו כמיטב יכולתם), ולא לשלול אותם או את החוויה הקשה שלהם. הטאוריה מסבירה שהנטייה הביולוגית מולד ושהעובדה שהמתמודדים לא הצליחו ללמוד את הכלים לאו דווקא נובעת ממעשי ההורים (או הסביבה), אלא בחוסר היכולת של הילדים האלו לקלוט מסרים מסויימים. הם נולדו עם הטמפרמנט הזה. (כמובן, לא מדובר פה בהורים שהתעללו בכוונה תחילה בילדיהם.)

על אף שלינהן מדגישה שהסביבה משפיע על התפתחות והתחזקות הנטייה וסביבה שאיננה מתואמת היא בלתי מתקפת, היא גם מדגישה (דווקא לגבי הבית שבה היא גדלה) שההורים אינם אשמים על אי ההתאמה. וגם ברור שמבחינת הסביבה, ההורים אינם היחידים בזירה (גם בית הספר, גם החברה, גם החברים, גם המורים ומנטורים), ולכן לשלול את הההורים, ולתייג אותם כמקור ובסיס להפסיכופתלוגיה לא מותאמת לגישת לינהן

נדמה לי שהגישה שמתמקדת בהורים והורות לקויה כחלק מגישת לינהן נובעת מהשפעת הגישה הפרוידיאנית על ביאור דברי לינהן  – גישה שבאופן רפלקסיבי מחפשת את כל הבעיות בגידול הילד בגיל הרך – באופן , ספיציפי, על ידי המטפלת המרכזית של הילדים (ברב המקרים האם)

פונגי כבר הזהיר אותנו לגבי הנטייה הזאות, אע"פ שהוא דגל בחוסר התקשרות בגיל הרך כמקור של הא"ג (עיין לקמן). די להגיד, שמבחינת "קשרי משפחה" ההורים תמיד היו במצב קשה כי היו להם ילדים שמקשים על גידולם, ומאוד נדיר שהורה יבין את הצורך לחינוך שונה עבור הילד הזה. לדעתינו, כל הורה עשה כמיטב יכלתו בעבר, וכרגע הוא לומד כלים כדי להצליח יותר בעתיד. מבחינתנו בדיוק כפי שאין לקרוא למתמודד "מניפולטיבי" (בגלל שלל הסיבות שהזכרנו), אין לקרוא להורה מקור הפסיכופתלוגיה. זה לא אמת וזה לא מועיל. בעצם זה מנמיך את סיכויי ההחלמה כי זה מחליש את בני המשפחה, עמודי התווך של המתמודדים. נדמה לנו שמסר זה חייב להגיע לכל המטפלים, וודאי למטפלי דיביטי

---