להורים לילדים במחלקה הפסיכיאטרית
להורים לילדים במחלקה הפסיכיאטרית
מדוע אתם הגיבורים שלי
אני אחות במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים לילדים. לפני כן הייתי אחות במחלקה אונקולוגית לילדים. שמעתי וראיתי הרבה, כולל אמא שהבת שלה אושפזה אחרי ניסיון התאבדות. גופה הרזה והחיוור של הנערה היה מוטל בהכנעה על אלונקה, פרקי כפות הידיים חבושים בחוזקה. האם נאנחה ואמרה
"זה כל כך קשה. כל כך מפחיד. וכל כך… לבד לי"
כל מחלה היא קשה. ילדים אמורים להיות בבית, לא בבית חולים. המחשבה "הילד שלי בבית חולים" מזעזעת. הגוף הקטן שלהם פשוט לא נראה שייך על מיטות בית החולים הגדולות
אבל במחלקת הילדים "הרגילה" זה מהדהד קשר חזק בין הורים וילדיהם, קשר של אהבה וצורך הדדי. "אני אוהב אותך. אני כאן. יהיה בסדר". דמעות של כאב זולגות בחופשיות, הן מובנות לחלוטין ואפילו רצויות. יש תמיכה רבה מקרובים וחברים
כאן במחלקה הפסיכיאטרית, האם שומעת את הילדה הכועסת שלה אומרת "אני שונאת אותך. למה הבאת אותי לכאן? למה לא נתת לי למות?". אין אף אחד לצידה שילחש "תישארי חזקה. הכל יהיה בסדר". היא נשארת לגמרי לבד, לא רק עם חשש וכאב אלא גם עם כעס, אשמה ובושה
במחלקה "הרגילה", הילדים מתעודדים כשהם מקבלים מתנות, בלונים וכרטיסים עם איחולי החלמה. כשאתם רואים את השמחה שלהם הלב שלכם מתמלא שמחה ויש לכם יותר מקום לאהבה ונתינה.
במחלקה הפסיכיאטרית אתם שומעים "קרעתי את כרטיס הברכה שלהם לגזרים! הם משקרים כולם. אני יודע שלאף אחד לא אכפת ממני
במחלקה "הרגילה", ההורים עונים בחמלה לבקשת הילד לחזור הביתה: "בקרוב, בקרוב תחזור הביתה. כולם מחכים לך
אבל במחלקה הפסיכיאטרית, בתגובה לפקודה הכועסת "תוציאו אותי מפה!", אתם יכולים להשתנק מהמחשבה "אני לא רוצה שתחזור הביתה
ואז יש שיפוטיות קשה מאנשים שרואים רק את הצד החיצוני ולא מבינים את התמונה הכוללת. הם אולי רואים שיער שמנוני, בגדים לא מסודרים ומבחינים בריח גוף ושואלים בעדינות "למה את לא מכריחה אותה לדאוג לעצמה?" או שהם עדים להתפרצות של הילד באמצע החנות "אני שונא אותך. את אף פעם לא קונה לי משהו" — ומייעצים בחוכמה "איך את נותנת לבן שלך לדבר אלייך ככה? את צריכה ללמד אותו לדבר בכבוד לאבא ואמא שלו. זה לא רעיון טוב להיכנע לכל הדרישות שלו". או שהם עשויים אפילו לנסות ללמד את הילד שלך לקח
הם לא יודעים כמה אתם מתאמצים. הם לא מודעים לתחרויות הצרחות וההתקפות הפיזיות והמילוליות שגורמות לכם להרגיש כמו קורבן ותוקף בעת ובעונה אחת. או למטר ההאשמות שאתם הורים רעים, לא אכפתיים, לא אוהבים ואנוכיים, שגורמים לכם להרגיש כועסים, מרוסקים וחסרי אונים בעת ובעונה אחת. או השתיקה הרועמת כשהילד שלכם נובל מחוסר שמחה
הם לא מבינים כמה מהכוחות שלכם מושקעים בבקרת נזקים, שלא לדבר על הצורך לבצע את כל המטלות האחרות שכרוכות בהתמודדות עם הלחצים היומיומיים בבית, בעבודה ובקהילה תוך שמירה על חזות "נורמלית" לעולם החיצוני
מי יכול להעריך את המאמצים הכבירים שלכם להתעלות מעל הכעס והפגיעה שלכם ולאהוב אותו בדיוק כפי שהייתם אוהבים ילד חולה "נורמלי"? הכל נשאר בלתי נראה, ידוע רק לשוכן במרומים
הילד שלכם סובל ממחלה, מחלה מתישה שמשפיעה על כל בני המשפחה שלכם. אבל רק אתם יכולים להרגיש שזאת גם מחלה מבישה. תחושו אולי מבוכה לספר לעמיתים לעבודה, שכנים, חברים ואפילו קרובים. תחושו אולי מבוכה לשתף את שם הילד שלכם בקבוצות תפילה. אתם לא רוצים לעורר שאלות שכוונתן טובה או רכילות סקרנית
אז אף אחד לא מציע להכין לכם ארוחות, להשגיח על הילדים האחרים שלכם או להציע תמיכה ועידוד. וזה ממשיך להיות כל כך קשה, מפחיד ובודד
תהיה לפניכם אולי דרך ארוכה עד שתשלימו עם עצמכם, עם הילד שלכם ועם הקב"ה שבאופן שאין להסבירו ארגן את זאת במיוחד בשבילכם. אנשים אחרים יראו את הפנים העצובות, העייפות והמוצפות ברגשות לפעמים שלכם, אבל הקב"ה רואה את הרוח ענקית שלכם שמתמידה ולא מוותרת… תרופה שונה, סוג שונה של טיפול, גישה שונה… אתם עדיין שם בשבילו כי הוא הילד שלכם
חשתי צורך עז לכתוב לכם, הורים לילדים במחלקה הפסיכיאטרית, ולהגיד לכם זאת
אתם מדהימים
אתם אמיצים
אתם אוהבים ונפלאים וחזקים
ואתם עושים עבודה מדהימה כבר בכך שאתם באים. אולי שכחתם אך המילים האלה נשמעות, אולי לא תוכלו ליישם אותן על עצמכם, אולי לא תבינו אותן או תאמינו להן בכלל, אבל אני אומרת אותן כי אני יודע שהן אמת
ואם אין אף אחד אחר שישבח אתכם, אני כאן כדי להכריז: אתם הגיבורים שלי
https://aish.com/to-parents-of-the-pediatric-psych-ward/המקור באנגלית פורסם באתר אש התורה ותורגם עי נחום שרשבסקי
