למה הפרעת אישיות גבולית איננה מאובחנת נכון

 

החיים עם הפרעת אישיות גבולית קשים בגלל סיבות רבות, בין היתר: מערכות יחסים בלתי יציבות, תגובתיות רגשית וחוסר ויסות, אימפולסיביות, ומאפיינים  מאתגרים אחרים. מה שהופך את המצב לקשה יותר הוא שאנשים רבים חיים עם ההפרעה, בלי לדעת שהם סובלים ממנה.

הפרעת אישיות גבולית היא אחת מההפרעות שזוכות לאבחון מוטעה באופן שכיח ביותר. האבחון המוטעה כה נפוץ, שאין אפילו נתונים מדוייקים בנוגע לשכיחות המחלה. ההערכה הקיימת היא בין 2-6% מהאוכלוסיה, שלמעשה הופך את ההפרעה לשכיחה ביותר. אז איך זה ייתכן שמצב כה שכיח מאובחן באופן שגוי לעתים כה תכופות? הנה כמה סיבות שיוכלו להסביר את התופעה.

סטיגמה חברתית ובקרב אנשי מקצוע

הפרעת אישיות גבולית היא אחד המצבים הסובלים מסטיגמה שלילית ביותר. לסטיגמה הפרועה יש השלכות ממשיות ורגשיות שיכולים להחריף את הקשיים הקיימים עם הפרעת אישיות גבולית. באמצעות שיפוט, אשמה, הנחותת יסוד שליליות ואפלייה, הסטיגמה יכולה להוביל אדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית לחוש בושה ולהסתיר את הסבל. לכך נלווים רגשות שליליים נוספים (בדידות, פחד, אשמה) ונסיונות לדכא את המצוקה. דיכוי המצוקה וחוסר תיקוף עצמי מובילים באופן טיפוסי לחוסר ויסות רב יותר, חוסר ויסות בחשיבה והתנהגות שאינה בשליטה.

אפילו אם אנשים נחושים מספיק לפרוץ את הסטיגמה החברתית ולחפש טיפול, הם עלולים למצוא את עצמם מול שכבה נוספת של סטיגמה. ישנם אנשי מקצוע בבריאות הנפש שמסתייגים או מסרבים לאבחן ו/או לטפל בהפרעת אישיות גבולית, אפילו כשהאדם עונה באופן מלא לקריטריונים של האבחנה.

המיתוס שלבני נוער אין הפרעת אישיות גבולית

הבעיה אפילו חמורה יותר בקרב בני נוער: קלינאים רבים חוששים שאפילו אבחון נכון של ההפרעה אצל בני נוער יוביל להחרפת הקשיים בגלל הסטיגמה. בנוסף, אנשי מקצוע רבים גורסים באופן מוטעה שאבחון של הפרעת אישיות גבולית בקרב בני נוער הוא בלתי אפשרי. התוצאה היא של תת-אבחון ושכיחות מוטעה. החמור מכל: זה מונע מבני נוער לקבל טיפול ייחודי שלו הם זקוקים, כאשר זיהוי והתערבות מוקדמת הכרחיים להחלמה.

דמיון ותחלואה כפולה של הפרעת אישיות גבולית עם הפרעות נפשיות שונות

פעמים רבים, אנשים עם הפרעת אישיות גבולית עונים לקריטריונים של אבחנות נוספות, כולל דכאון, חרדה, הפרעת דחק פוסט-טראומטית, התמכרות לחומרים, הפרעות אכילה, הפרעה בי-פולרית וכו'. הפרעות אלה, כמובן, אינן בלתי תלויות בהפרעת אישיות גבולית, אלא מחוברים דרך ערוצים פסיכולוגיים, חרתיים וביולוגיים. עם זאת, כאשר אבחנות אחרות הן הפוקוס של הטיפול, הן יכולות לתפוס את תשומת לב המטפלים, ולמנוע מיקוד משמעותי בדפוס המלא של הקשיים, באופן שלא מאפשר לאבחן את הפרעת האישיות הגבולית.

באופן מיוחד, ישנה עדות לכך שהפרעת אישיות גבולית מאובחנת באופן  מוטעה כהפרעה בי-פולארית, מסוג 2 .מחקר אחד הראה ש 40% מהאנשים שעונים לקריטריונים של הפרעת אישיות גבולית אבל לא לקריטריונים של הפרעה ביפולרית, אובחנו עדיין באופן מוטעה כסובלים מהפרעה ביפולרית. כנראה שתופעה זו התרחשה בגלל הדמיון בין הסימפטומים: התנהגות אימפולסיבית, רגשות בעוצמה גבוהה וחשיבה אובדנית. עם זאת, אלה אבחנות שונות באופן מהותי, והטיפול בהם צריך להיות שונה, ולכן זה קריטי שאנשי מקצוע מבריאות הנפש יבינו ויכירו את ההבדלים.

המיתוס שהפרעת אישיות גבולית אינה ברת טיפול

חלק מהבעיות באבחון נובעים מהעובדה שלא היה תיעוד לטיפול יעיל בהפרעת אישיות גבולית עד לשנות ה-90. העדות הראשונה ביחס ליעילות הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי פורסמה על ידי מארשה לינהאן בשנת 1991. לפני כן, קלינאים רבים האשימו אנשים עם הפרעת אישיות גבולית בכך שאינם משתפרים, במקום לקבל את העובדה שאנשי המקצוע עדיין לא מצאו דרך לטפל באנשים עם הפרעת אישיות גבולית באופן מוצלח, או לנסות למצוא דרכים יעילות יותר לטיפול. היום, לרוע המזל, אנשי מקצוע ממשיכים לחשוב שהפרעת אישיות גבולית אינה ברת טיפול למרות העדויות ההפוכות המצטברות בנושא. זה מוביל חלק מאנשי המקצוע להימנע מלתת את האבחנה אפילו כשהאדם מתאים לקריטריונים.

אבל רק נשים סובלות מהפרעת אישיות גבולית, נכון?

מגדר הוא גורם נוסף לאבחון השגוי. הנתונים האפידמיולוגיים לגבי הפרעת אישיות גבולית מראים שכיחות דומה בקרב גברים ונשים, אולם נשים סובלות מאבחון-יתר וגברים סובלים מתת-אבחון באופן משמעותי. זה קורה בחלקו מכיוון שנשים מיוצגות יתר על המידה ברוב המחקרים והטיפולים. סטריאוטיפים בנוגע לגבריות ולנשיות וודאי משפיעים גם הם. זו איננה הפתעה שנשים, שמזה שנים רבות סובלות מהסטריאוטיפ של היותן "רגשניות" או "היסטריות" הן אלה שסובלות מאבחון יתר.

כמובן, ישנם גורמים רבים נוספים המשפיעים על הדיוק או אי הדיוק באבחנה של הפרעת אישיות גבולית. עם זאת, ככל שיותר אנשים הסובלים מן ההפרעה, ובני המשפחה שלהם, יהיו מודעים לבעיות אלה, כך ניתן יהיה לקדם את הדיוק. חוסר בהבנה בנוגע להפרעת אישיות גבולית כבר מונע מאנשים להגיע לחפ טיפול. לכן, עבור אלה שאכן מחפשים, אנחנו צריכים לדאוג שהם מקבלים את הטיפול הנכון, וזה מתחיל בקבלה של האבחון הנכון.

[ד"ר אלן א. פרוזטי, פורסם לראשונה באנגלית באתר של NAMI, תורגם על ידי נ. שפרן]