אבחון מקודם לגיל 18

למה אין לאבחן לפני גיל 18?

1. האישיות לא סיימה את התפתחותה, אז איך אפשר לקבע שיש הפרעה באישיות.
2. קשה להבדיל בין ההפרעה והתבגרות רגילה בכל אופן, אז אין להסתכן באבחון דרמאטי כזה.
3. בגלל הסטיגמה המיוחד של ההפרעה הזאות, יש חשש שהמטופל יתייאש.
4. בגלל תרומת הסביבה להתפתחות ההפרעה, יש חשש שהאבחון יגרום להורים להרגיש אשמה יתירה.
5. בגלל הסטיגמה של ההפרעה כבלתי ניתן לטיפול, יש חשש בקרב המטפלים לתת אבחון שירחיק מטפלים עתידיים.

למה אין לחשוש מחששות אלו?

1. קביעת הגיל 18 די שרירותי. גם שישה חודשים לפני או אחרי יום ההולדת ה-18, האישיות יכולה להגיע לפיתוחה המלאה.(לפי ד"ר בלייז אגירי רב המטופלים שלו כבר חוו סימנים בגיל ההתבגרות אם לא לפניכן.)
2. גם לפי ה-DSM ניתן לאבחן מוקדם יותר במידה שהתכונות כבר מבוססות היטב משך שנתיים.
3. אפשר להבדיל בין הפרעת אישיות גבולית והתבגרות רגילה, ובמידה שיש ספק אפשר לשלח את המטופל למומחה בתחום ו/או לפחות לתת אבחון דיפרנציאלי.
4. לפעמים נתינת שם למחלה מאפשרת למטופל להתמודד באופן יותר יעיל (דע את אויביך) ולהירגע כי "יש כתובת" לתופעות המטריפות אותו.
5. הסטיגמה באה מקהילת בריאות הנפש, ולא מבני המשפחה או המתמודדים. עם הסבר ברור ומנומק שמגלם חמלה והבנה, אין צורך לחשוש מהסטיגמה מצד הציבור הרחב. (הם בכלל לא שמעו על ההפרעה!)
6. עם טיפול מוקדם וממוקד, אפשר להציל את המתמודד וקרוביו משנות ייסורים מיותרים, ואפילו מהתאבדות במשך שנים אלו. בלי אבחון ברור, קשה לרתום את כל המערכת לטיפול הנדרש. יש נטייה לטפל בכל תופעה של ההפרעה בפני עצמה.
7. לטיפול ב-DBT וכדומה אין תופעות לוואי כמו שיש בטיפול תרופתי. סה"כ המתמודד לומד מיומנויות שימושיות, אז למה לא להתחיל טיפול ממוקד בגיל מוקדם יותר?
8. בימינו יש פרוטוקולים לטיפול במחלה וכפי ש'מרשה לינהן' אמרה: It’s a good prognosis, diagnosis כי בימינו יש טיפולים יעילים, אע"פ שאין טרופות להפרעה עצמה.