כיצד ניתן לעודד מסורבי טיפול לגשת לטיפול

מאמר זה מכיל מספר גישות שונות לעידוד יקירינו המתמודדים להיכנס לטיפול בזמן הצורך. הדגש על מתמודדים שמסרבים טיפול למשך זמן ו/או באופן מאוד נוקשה, אע"פ שחלק מהגישות והכלים גם יועילו למתמודדים שרק אמביולנטים לגבי טיפול. פרוזטי, אגיירי, הוובינר של מקלין, והופמן מתייחסים באופן ספציפי לסובלים מהא"ג, ואילו ג'ונס, דיגן, אלמדור, ו- קומרד לא. כל הגישות מכירות עד כמה תהליך זה יכול להיות מאתגר מאוד, ולרוב מתמקדות באמפתיה ובאימות שבני משפחה יכולים לספק במקום כפייה. ההנחה היא כי כפייה יכולה להוביל לתגובת נגד וכאשר היא מצליחה בטווח קצר, היא אינה בהכרח מקדמת תוצאה שונה או מסירות לתהליך ההחלמה בטווח ארוך.

פרופסור אלן פרוזטי (אוניברסיטת הרוורד) נתן את העצה הבאה בוובינר שלו להורים שילדם הבוגר מסרב לטיפול. להלן השאלות והתשובות בנושא. (51-56 דקות)

שאלה: ילדי הבוגר, בגיל ההתבגרות המאוחר, מסרב לטיפול אינטנסיבי, מאיים בהתאבדות בכל פעם שמציעים לו טיפול,הוא ומתווכח שאף טיפול לא עזר בעבר, אלא למעשה גרם למצב רק להחמיר (ייתכן שנכון בהקשר לתוכנית לגמילה מהתמכרות, שבהם מנחים את המטופלים להפסיק את ההרגל, מענישים ונוזפים שלא השתדלו מספיק). יתרה מכך, אנשים אחרים לא מאמינים שהוא סובל מהפרעת אישיות גבולית, אלא חושדים שיש לו הפרעה אנטי-סוציאלית.

תשובה: זהו מצב קשה ועצוב להורה כיוון שדבר לא יכול להיות קשה יותר להורה מאשר לראות את הילד שלך סובל ולא להצליח לעזור לו להגיע לטיפול.

• אתם צריכים תוכנית שתתמוך בכם ותעזור לכם מכיוון שגם לכם מגיע לחיות, ובלי זה לא יהיה לכם כוח לעזור לילד שלכם.
• סופר-תיקוף: מערכת בריאות הנפש גרועה בהרבה ולא רק לא מושלמת. להיות בטיפול שאינו מתאים לבעיה גורם לסבל נוסף. בנוסף, במקום שבו אתם חיים יתכן שיש מעט מאד תוכניות מתאימות, או בכלל לא. התחילו מיד בדיאלוג המתקף עם הילד שלכם והמשיכו בו לאורך כל הדרך.
• כאשר אתם חשים שהתיקוף שלכם התבסס במערכת היחסים, חפשו ביחד טיפול שיכול להתאים לילד. הבהירו שאתם מחפשים טיפול ספציפי ושאתם לא רוצים שיגיע לטיפול שאינו מתאים לו. בדקו אם יש בסביבתכם איש מקצוע שמשתמש בשיטות המוכחות להפרעת אישיות גבולית (ואם ילדכם הוא ממין זכר, בדקו שהמטפל מוכן להתייחס באופן רציני לקיומה של הפרעת אישיות גבולית בקרב גברים). הציעו לילדכם שיפגוש את איש המקצוע אפילו פעם אחת. במפגש יצטרך המטפל להיות זה שמשכנע את ילדכם להמשך. אתם לא לבד בהתמודדות.

כפי שציינתי [עורך המאמר], תוכנית קשרי משפחה יכול להציע תמיכה וללמד חברי משפחה כיצד לתקף (צעדים 1-2). במקרים רבים הצעד השלישי יהיה קשה להגשמה, אבל חשוב לבסס ולשמור על מערכת היחסים המתקפת.

במקרים רבים, המתמודדים מכירים בצעדים שבני משפחתם עברו בקשרי משפחה ואז מוכנים להיכנס בעצמם לתוכנית דומה. לפעמים זה בגלל שהם מכירים במאמץ שעושים אחרים ("אם הם מתקנים את עצמם אז גם אני יכול") ולפעמים זה בגלל שהיעילות המוגברת של בני משפחתם מראים משכנעת אותם שאולי יש משהו במודל הטיפולי הזה.

בלייז אגיירי בקטע וידאו:

נושא המוטיבציה הוא מרכזי עבור כל מטופל שצריך להיכנס ולשמור על שגרת טיפול (התמדה בנטילת תרופות לסרטן, סכרת, וכן בטיפול בהפרעת נפשיות אחרות). זה אינו נושא ייחודי להפרעת אישיות גבולית, הפרעה שהסובלים ממנה גם כך מועדים לחוש שהעולם נגדם או להכחיש שיש להם בעיה. טיפול דיאלקטי-התנהגותי מכניס את נושא המוטיבציה כבר מתחילת הטיפול: מבסס את התפיסה על הבעיה שחש המטופל ("מהי הנקודה שבה נגמר הסבל בתכנית שלך", ומציע תקווה שהטיפול הזה יכול לעזור להם להתמודד עם הבעיה). גישת הראיון המוטיבציוני מרכזית בתהליך זה.

וובינר של מקלין על תוכנית קשרי משפחה:

שאלה: אסטרטגיות שיגרמו לסובלים מן ההפרעה ללכת לקבוצת דיביטי, אפילו כשהם יודעים שמשהו לא בסדר, אבל רוצים רק ללכת לטיפול הפרטני או רק לקבוצתי.

תשובה: זה מאד אינדיבידואלי, אז אי אפשר ממש לתת תשובה. אם תבטא זאת באופן שיפוטי "אתה ממש צריך ללכת" לא תהיה יעיל. אם תתקף כמה קשה ללכת לטיפול, וכמה אתם מכבדים אותם על כך שהם מנסים אפילו שברור שזה לא מושלם, אולי ניתן יהיה גם להציע גישה אחרת שתועיל יותר… זה עשוי להיות יעיל יותר. אתה גם יכול לתקף כמה קשה להתחיל משהו חדש, ולשתף במשהו מהקשיים שלכם. צריך לעבוד באופן הדרגתי (לשתול זרעים) עד שיהיו מוכנים לכך.

פרי הופמן,  הנשיאה המייסדת של הארגון הלאומי החינוכי עבור הפרעת אישיות גבולית מציעה עצה מעוררת מחשבה שמתורגמת לעברית כאן:

"מנקודת המבט שלי, הדרך הטובה ביותר להתייחס לבעיה זו היא להשלים עם העובדה שאי אפשר לכפות על אף אחד לקבל טיפול. התיזמון יכול להיות גורם חשוב ביכולת האדם להיות 'פתוח' לרעיון של טיפול. אבל השורה התחתונה היא לשחרר את המשפחה מתחושת האשמה, ולהבין שאין בכוח המשפחה לממש מטרה זאת. עם זאת, בני המשפחה צריכים בעצמם לקבל עזרה ותמיכה, כשהם צופים בבני משפחתם האהובים המתייסרים בהפרעה זו."

הערת העורך: למרות שקשה לנו לקבל את הצעתה של ד"ר הופמן, משום שאנו חשים כאב כה עמוק ואנו משתוקקים בכל לבנו לשנות את התנהגותו ומצב רוחו של המתייסר,  עם זאת, אם נבין את המציאות הזאת, יהיה זה הצעד הראשון ביכולתינו לעזור, ראשית, לעצמינו, ובסופו של דבר, גם לאלה שאותם אנו כה אוהבים.

 משפטים מועילים על מנת לעודד את יקירכם לקבל טיפול:

 אפשר להגיד לבת שלך "לא מגיע לך לסבול ככה…" (כמובן בקול רך ואמפטתי)

הדובר באחד הסרטונים הציע: "אני דואג (משתמע – אולי אני טועה) וזה בהחלט תלוי רק בך. אני פשוט דואג", וגם "נראה לי שאת כלכך סובלת – שאת לא שמחה…"

לגישה שונה שאיננה מיועדת להא"ג אפשר לקרוא את דבריו של מייק ג'ונס: "כיצד לעודד את האדם לפנות אל מטפל רגשי."

גם אפשר לעיין בשיטה נוספת  של ד"ר אלמדור שאיננה מיועדת לבני המשפחה של המתמודדים עם  הא"ג, אך בכל אופן עלול לעזור:

המחקר של ד"ר אמדור מתמקד בחולים הסובלים מפסיכוזה (בפרט סכיזופרניה)

"לפעמים אנו נתקלים בקשיים כשאנו מנסים להסביר לאדם האהוב עלינו להבין את הצורך בטיפול, וכן כאשר אנו מנסים לסייע לו למצוא את שירותי הטיפול המתאימים לו. משפחות רבות וחברים רבים נעזרו בספר שנכתב ע"י ד"ר קסביאר  אמאדור: אני לא חולה. אני לא זקוק לטיפול. ד"ר אמאדור מציג בספרו אסטרטגיה לתקשורת המכונה "קפיצה" [ליפ].  גישה זו מלמדת את האדם כיצד לעזור לנצרך לכך להבין את הצורך בטיפול, וכן איך להיות שותף לו בהכרת האפשרויות השונות לטיפול ומתן תמיכה עקבית ומתמשכת בעת ההחלמה. המכון של אמאדור מציע משאבים נוספים ויעוץ איך לשפר את התקשורת בינך לבין האדם האהוב עליך…

אולי חשוב גם לקיים דיון גלוי-לב איך ההחלטות לגבי הטיפול משפיעות על היחסים ביניכם. כדאי לקבוע ציפיות ברורות ולדון בתוצאות האפשריות אם תתקבל ההצעה לטיפול או לא. מספר אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מאמינים שתופעת לוואי המכונה anosognosia והיא, אי יכולתו של האדם להכיר בהפרעה הנפשית שלו, תורמת לאי-רצונו לקחת תרופות או לקבל טיפול. כאשר האדם אינו מבין את מצבו הנפשי, נוצר מצב קשה בו אין הוא מאמין שהטיפול נחוץ לו."

ד"ר פטרישה דיגן פיתחה את גישת ההתאוששות, גישה נוספת:

אין תשובה קלה למי שחושש בטיפול בגלל סיכונים ותופעות לוואי לא רצויות.

• לעתים קרובות במקרה של פסיכוזה ראשונה, השאלה הראשונה היא מה חשוב לך (אתה רוצה להיות ראפר, אתלט, הורה …)? בוא נבין דרך לעזור לך להגיע לשם.
• אנו מאבדים את המוטיבציה של אנשים מהר כשאנחנו מתחילים לומר להם שהם חולים, הם נשברים, הם זקוקים לטיפול.
• אנו מבקשים את המניעים האישיים שמניעים אותם לבוא לטיפול – מה במצבך הנוכחי מפריע להגיע למטרה שאתה רוצה להשיג? בוא נחשוב איך נקרב אותך למה שחשוב לך?
• אל תטריד אותם, פשוט המשך לשאול פעם ביום, ואם הם אומרים לא זה בסדר. צריך פשוט להמשיך להציע להם הזדמנויות.

לשמוע על "Common Ground Program" של פאט דיגן בישראל: https://www.youtube.com/watch?v=Hj_S4ILcm6U

ד"ר מארק קומרד מציג עמדה נוספת בספרו: 'אתה זקוק לעזרה!' תוכנית שיכנוע אדם אהוב לקבל ייעוץ. הספר מוקדש לשכנוע בני משפחה ואנשים אהובים הזקוקים לעזרה להגיע לאבחון. בנוסף לזאת, ד"ר קומרד מייעץ לרכוש ספר נוסף המייעץ כיצד לעזור למישהו עם מחלה או הפרעה ספציפית. להרצאתו בנושא: https://www.youtube.com/watch?v=2JVK1Kzlk2Y

ולסיכום, קשה מאוד לגרום למתמודד להיכנס לטיפול. התיזמון מאוד חשוב, אך גם עם התזמון הכי טוב בעולם, הנסיון עלול להיכשל. קשה מאוד לבני משפחה לראות את סבל יקיריהם ולהישאר חוסר עונים, אך העובדה היא שא"א להכריח למישהוא לגשת לטיפול (ואפילו אם אפשר לגרום למתמודד להגיע למשרד המטפל, הוא עלול לסרב להשתמש עם הטיפול באופן יעיל). לפעמים אין מנוס אלא מלקבל את העובדה המכאיבה הזאות, להתאמת עם חוסר-יכולתינו, ולטפל בעצמינו. ועם זה, לקוות שזה יהיה הצעד הראשון בהחלמת כל בני המשפחה.

תודה לד"ר לביאה שריקי על עבדות התרגום

בהיעדר מענה ל”סרבני הטיפול”, המשפחות נושאות את מחיר ההתמודדות